על חינוך מתבגרים למיניות בריאה

על חנוך ילדים ומתבגרים למיניות בריאה/ אודיה ון-לואן

בגיל ההתבגרות חלים שינויים התפתחותיים רבים :גופניים, מיניים, רגשיים קוגניטיביים וחברתיים.

זוהי תקופת התפתחות מאתגרת המערבת התנסות ברגשות חזקים, מודעות עצמית רבה יותר ותחושה של אופקים רחבים הנפתחים לחקירה- כל אלו מלווים גם בציפייה מצד החברה להתנהגות בוגרת. ההתמודדות בגיל ההתבגרות כרוכה בעיבוד מחודש של נושאים שעלו גם בתקופות התפתחותיות מוקדמות יותר כמו פיתוח אמון, ביסוס עצמאות, מסוגלות אישית ובין-אישית וגיבוש תחושת הזהות.

השינויים הגופניים, הקונטיביים והחברתיים בהם מתנסה המתבגר מובילים לארגון, הגדרה והבנייה מחודשים של תחושת העצמי. כך למשל, בעוד שילדים מתארים את עצמם ואת הסובב אותם במונחים קונקרטיים, הרי שמתבגרים מסוגלים כבר לשרטט דיוקן עצמי מורכב.

שינויים ביכולות השכליות מעצבות גם את הבנתם של המתבגרים את תפקידי הורה-ילד.
מתבגרים מצפים למעבר למערכת יחסים שוויונית והדדית יותר עם הוריהם, וחוסר נכונותם של חלק מההורים לאמץ דפוס יחסים הדדי יותר, מגביר את הקונפליקט.
בתקופת ההתבגרות בני העשרה מתחילים להכיר במגבלות של משפחותיהם והוריהם, הכרה שמובילה בסופו של דבר להערכה מאוזנת ומותאמת יותר. הבשלות הקוגניטיבית מביאה לכך שמתבגרים והוריהם מגדירים חוקים וכללים במשפחה בצורה שונה.

אחת המשימות החשובות בפניהן ניצב המתבגר היא ביסוס תחושת זהות בשלה, בוגרת ונפרדת מזו של ההורים, החברים ודמויות משמעותיות אחרות. המתבגר אמור לפתח את זהותו בכמה כיוונים מרכזיים:
עצמאות מעשית הינה היכולת של המתבגר לארגן ולנהל את ענייניו האישיים ללא עזרת ההורים.
עצמאות בעמדות משמעותה ערכים ואמונות מובחנים מאלו של ההורים.
עצמאות רגשית מתייחסת לחופש מצורך מוגזם בקבלת אישורים ותמיכה רגשית מההורים.
עצמאות מקונפליקטים הנה חופש מאשמה וחרדה מוגזמות, מחוסר אמון מוגזם, ומטינה וכעס כלפי ההורים.
חברויות בגיל ההתבגרות נושאות אופי שונה מחברויות בתקופת הילדות; הן מתאפיינות בהדדיות רבה יותר, בנאמנות ובאינטימיות גבוהה יותר.
בעוד שחברויות של ילדים מתרכזות בעיקר סביב פעילויות של חברים למשחק, הרי שחברויות של מתבגרים הן אינטימיות בטבען ומחייבות גם כישורים חברתיים אחרים. אינטימיות זו כוללת יכולת לראות דברים דרך עיני האחר ויכולת לחלוק עמו ברגשותיו. התהליך המרכזי באינטראקציות אינטימיות הוא לא החשיפה עצמה, כי אם ההרגשה שהאחר מבין אותי, ותחושת האכפתיות של האחר המלווה את אותה החשיפה.

היעדר התנסות בקשר רגשי-נפשי קרוב בגיל ההתבגרות, עלול להוות מקור משמעותי לדחק. זאת מאחר והמתבגרים מתעמתים עם מגוון לחצים ייחודיים: שינויים גופניים, התעוררות מינית, מתחים שונים בתוך המשפחה ומחוצה לה – נושאים אשר לא בכולם ניתן לדון ולשתף את ההורים. האינטימיות עם חברים, חונכים, אחים בוגרים וכדו' מאפשרת לחלוק תחושות אלו עם אנשים בעלי נסיון רב יותר. מערכות יחסים משמעותיות אלו מאפשרות למתבגרים להמשיך ולגלות את העצמי האמיתי שלהם ולגבש את זהותם הייחודית.

מבחינה פיזיולוגית, התפתחותו המואצת של הגוף בגיל ההתבגרות עלולה לגרום למספר תופעות לוואי כמו פצעי בגרות ולהופעתם של סימני בגרות במסגרת ההתפתחות הנורמטיבית של אברי המין הזכריים והנקביים. סימני התבגרות יופיעו לעתים מוקדם ולעתים מאוחר יותר, תלוי בגנטיקה ובעוד גורמים המשפיעים על ההתפתחות ההורמונאלית.
במהלך גיל ההתבגרות מתעורר לראשונה גם הדחף המיני. אצל רוב בני הנוער מתועל דחף זה לפעולות של אוננות או מגע מיני חלקי. אצל בני הנוער הדתיים לעיתים המגע הוא בין בני אותו מגדר מה שאינו מעיד חלילה על סטייה.
הופעת מאפיינים מיניים מביאה לעיסוק מוגבר בשאלת הזהות המינית, ולכן מאופיין גיל ההתבגרות בתהיות וספקות לגבי אופי הזהות המינית. כמו כן, לעיתים קיים פער משמעותי בין ההתפתחות המינית הפיזיולוגית לבין ההתפתחות הרגשית. פער זה גורם לעיתים לתחושות של דחייה כלפי הגוף או להתעלמות ממנו והזנחה שלו במקרים קיצוניים.

הכנה מתאימה לגיל ההתבגרות והשינויים החלים בו, ללא סרבול מיותר ובצורה טבעית, יכולה למנוע הרבה מהבלבול ומתחושת האשמה לגבי מגע שאינו "קדוש" או שאלות על זהות מינית ונפילה ב"שמירת נגיעה" או ב"שמירת הברית."
כמו כן, הדרכה מינית נכונה בשלבים מוקדמים יותר בחיים תסייע גם להפחית את הלחץ המצוי בתקופה הסמוכה לחתונה, כאשר כבר יש עומס נפשי גם סביב המחשבות לגבי "הצלחה" ביצירת אינטימיות בנוסף למחשבות לגבי הבאת ילדים לעולם. מחשבות אלו עשויות להלחיץ כאשר אין מוכנות נפשית לאינטימיות בריאה בין בני הזוג. בנוסף עלינו להבין שהעומס הריגשי סביב ארגון החתונה עלול להציף ולא לאפשר בזמן כה קצר את השינוי המתבקש בנפש ואת הגישה הטבעית כלפי מיניות.
זוגות רבים מתחתנים וחווים תסכולים בחדר המיטות, ואינם משתפים אף אחד בבעיותיהם ובחששותיהם. בניגוד לתחושה הרווחת, לא מדובר במקרי קצה אלא במעשים שבכל יום, ולצערנו אין זה נדיר שהבעיות וחוסר התקשורת מתעצמים עד כדי הימנעות ממושכת מקשר אינטימי ובמקרים קיצוניים אף הימנעות מהליכה למקווה.
בעבודתי נחשפתי למקרים רבים בהם הטרדה מינית לא פתורה, או כאב פיזי לא מוסבר,זהות מינית שאינה מוגדרת או דימוי גוף לקוי מפריעים מלהגיע לשיח מיני פתוח ולהתנסות אינטימית בריאה. אילו החוויות השליליות הללו היו מדוברות ומטופלות בעבר, הזוג לא היה נפגש איתם בעוצמות כאלה בהווה.
מניסיוני כמדריכת כלות וכיועצת מינית, אני חיה בתחושה שיש לנו, כחברה, מה ללמוד ובמה להשתנות בכדי למנוע מצבים של מטוטלת נפשית אצל החתן והכלה וחוסר סיפוק בתחום האישות. יש ליצור לימוד טבעי ופתוח, מגיל צעיר מאוד, בצורה צנועה ובקדושה.
לגודל הכאב, הבנות וגם הבנים המתחנכים בבתים ובמוסדות דתיים, חשופים למיניות ופורנוגרפיה בעיקר דרך המדיה האלקטרונית הזמינה מדי, דרך סרטים ודרך הספרות הזולה. המציאות המינית נחווית כזולה, לא קשורה ליהדות ומלווה ברגשות אשמה וייסורים. במקביל, כאשר היצר מתעורר לאור ההיחשפות הנ"ל, הבנים (אולי הבנות קצת פחות) מרגישים טומאה והתרחקות, וישנם בני נוער המתרחקים מעולם המצוות בעקבות ייסורי נפש אלה.
נקודה נוספת חשובה לא פחות: כמדומני שאנחנו כהורים רוצים לשמור על הרלוונטיות שלנו ועל ערוצי תקשורת פתוחים על מנת שילדינו יבואו להתייעץ איתנו בכל דבר. אם אנו מתחמקים מלדון עימם בנושאים מיניים, מדוע שנהיה רלוונטיים בנושאים אחרים?
אם כן, מה עושים?
חנוך לילד ולנער על פי דרכו, גילו ושאלותיו. לא ניתן להציף אותו במידע אם הוא לא בשל לכך.
כמה מאיתנו נפגשו עם המידע על הווסת החודשית, בגיל צעיר מדי, שלא דרך אמא או דמות מקצועית אחרת? התוצאה היא פחד ובושה גדולה, במקום השמחה על עצם ההשתתפות במעשה בראשית ועל הנס הגלום ביכולת להביא ילדים לעולם.
רבותי, הבושה הטבעית והצניעות הקיימת סביב נושאים אלו אינם בהכרח מתאימים בדור ה"אייפון", ה"יוטיוב" והמידע הרגיש הנגיש לכל אחד. הרי גם אחרי כל הסינונים שבעולם, ילדים הם סקרנים והם רוצים לדעת!
אז מי יספק להם את המידע?
אתם!!!
ההורים בראש ובראשונה, ועל גביהם מחנכים ויועצים, בדרך המתאימה ובזמן המתאים.
כשילד שואל כיצד באים ילדים לעולם, לא מספיק לענות לו: כשה' מחליט על כך… יש לספק הסברים פשוטים ונקיים וכך גם הילד יקבל אותם. לילדה ששואלת למה אסור לה להיכנס לחדר ההורים, צריך להסביר על פרטיות ועל אינטימיות צנועה. כמובן מבלי לרדת לפרטים.
בעיני, ילדים, אולי יותר בוגרים, צריכים לדעת קצת על נידה, ועל כך שאימא הולכת למקווה, ועד כמה זה טוב וקדוש. האהבה בין ההורים צריכה להיות ברורה וטבעית, מבלי להיות בוטה או לא צנועה.
היו קשובים לשאלות של ילדיכם, וענו להם בצורה טבעית לפי רמתם. אין צורך להתבלבל, להסמיק או להתפתל. זה רק גורם יותר נזק. אפשר לנצל את סיפורי התנ"ך ואת פרשות השבוע המזמנות הרבה שיח על זוגיות, אינטימיות ומשפחתיות (בספר בראשית "האדם ידע את חוה אשתו", יוסף ואשת פוטיפר, בספר ויקרא סביב קורבנות יולדת וכו').

לגבי מתבגרים: אני מאמינה שפתיחות בתחום המיני ביניכם לבין המתבגר/ת תלויה ברמת התקשורת שהייתה ביניכם כבר מגיל צעיר. אך גם אם מעולם לא שוחחתם בפתיחות על אינטימיות, חפשו את הטריגרים שמזמנים שיח על הבדלים פיזיולוגיים ונפשיים אצל בנים ובנות, דברו על המשיכה הטבעית ועל הקשיים עימם הם מתמודדים, תנו לגיטימציה לקשיים, עוררו דיון על חברה מעורבת והמורכבות הכרוכה בכך, איסור נגיעה וכמה הוא חשוב כדי להגיע טהורים ל"דבר האמיתי" וכו'. אפשר גם לדבר על החיבור לגוף, האהבה אליו והקבלה העצמית בדרך ליצירת אינטימיות בריאה וזוגיות מאושרת בע"ה יתברך.
הערה לסיום: הרגשת האי נוחות סביב הדיבור על מיניות עם ילדיכם היא מובנת ולגיטימית, שיח פתוח מחד ומאידך צנוע דורש אימון ועבודה נפשית שלכם. נסו לעבוד על עצמכם קודם, ובע"ה כשהתכנים יהיו יותר פשוטים וטבעיים עבורכם, המסר יעבור באופן פשוט וצנוע. אך אם אתם מתפתלים עדיין בניסוח הדברים ובדיבור גם ביניכם לבין עצמכם, חשבו על כך פעם נוספת.
חשוב לציין שמסרים של בריאות נפשית ומינית יכולים לעבור לילד גם באופן לא מילולי ,אלא בדוגמא אישית יומיומית.
בהצלחה רבה
*אודיה ון לואן היא יועצת חינוכית, מדריכה כלות, מעבירה סדנאות ושיחות ויועצת בתחום המיני ובתחומי גוף-נפש.