נולדתי בגוף של אישה. זו עובדה. מדעית, פיזיולוגית, פסיכולוגית.
אישה.
פמיניזם. שיויון זכויות. יש חיה כזאת?
נולדתי בגוף של אישה. נקבה. פתחים ונקבים במקומות השמורים רק לי. פתח גן עדן. פתח הילודה.
אישה.
אז הם אומרים, הגברים: "ברוך שלא עשני אישה", כאילו – לא תודה.
ואני, אני מתנחמת, מסתגלת, מסתפקת. "שעשני כרצונו " אני לוחשת.
כאילו – לא תודה.
והמילה "שעשני" גולשת על הלשון, מתגלגלת: שיעשעני? הושיעני?
את רצונו אני מקבלת.
אבל מתי אעשה את רצונו רצוני? מתי אחיה את עצמי בעצמי, כפי שאני?
מהו רצון? ואיך אפשר לחפוץ יותר ולצוות על הרגש?
אולי אם אכיר, אז אוקיר. ואייקר את המתנה שניתנה לי.
יצאתי לדרך. גיליתי שנקבה זה נקב. ניקבה. והוא פנימי והוא כל כך אני.
והוא סם החיים ונותן התקווה. הוא היכולת ליצור חיים בתוכי, להעניק ולהניק.
והניקבה. טפטוף של מעיין נצחי, מוסתר והכרחי, והוא כל כך אני.
ומאז שמצאתי את הרצון, אני זוקפת קומת ראשה של האישה שבתוכי. לא מסתתרת ולא מכחישה.
שוהה בהוויה. שותה לרוויה.
אני כבר שם.
לא שואלת. מרוצה. כרצונו עשאני.
ברוך שעשני אישה